טקסטים
רז סמירה
מאירה פרי-להמן
אדם פרקש
משה גיל
גדעון עפרת
מיכאל סגן-כהן
תמי כץ-פרימן
רותי אופק
אמיתי מנדלסון
אילן ויזגן
מאירה פרי-להמן
למי - שיר

"הכל כל כך על חוט השערה" (1)

רז סמירה

על המיצב הפיסולי, מרחב מוגן, 2012, עפרה צימבליסטה

במיצב הפיסולי מרחב מוגן, 2012, מלבישה/מציבה עפרה צימבליסטה אחת-עשרה דמויות צבועות אפור על בניין בית האמנים, תל אביב. הן מוצבות על הקיר ובפתחי פסי החלונות. צימבליסטה מצליחה להפוך במומחיות את הבניין העירוני, חסר הגינונים, למקום מפלט פיזי ונפשי אוניברסאלי – חסר זמן ומקום ובו-זמנית מקומי מאוד, שייך לכאן ולעכשיו של המציאות הישראלית. הפסלים נדמים כשייכים למקום – לקיר. פסליה עשויים בטכניקה של יציקה לפי דמויות מציאותיות – לרוב בני משפחה, חברים. "הפסלים הם המשפחה שלי", טוענת האמנית2. לכל דמות יש מבנה גוף, מין וגיל משתנים, חלקן עירומות, חלקן לבושות, חלקן חובשות טורבן, והגברים לרוב קרחים. כבמאית תיאטרון 3 היא מצליחה, בכל פעם מחדש, ליצור מן הדמויות צירוף אחר בהקשר ובתפקיד חדשים. כך, מאוצר מלים מצומצם, יוצרת צימבליסטה שפה עשירה וחדשה. לדבריה, "עבודה מולידה עבודה. הפסלים הם החומרים שלי, אני מביימת אותם מחדש, מביאה אותם למקום חדש". 

במיצב שני פסי חלונות זהים בגודלם, כשכל פס מכיל חמישה חלונות רוחביים. בפס החלונות התחתון אנו רואים קבוצות אנשים קרחים (גברים, נשים וילדים), מצטופפים יחד או עומדים בודדים בחלל. האנשים נראים מבעד לארבעה חלונות רוחביים, כשהחלון האחרון אטום לחלוטין וצבוע אפור. האמנית צילמה את הפסלים (ששימשו אותה במיצבים קודמים) בסטודיו שלה על רקע קיר מקלט מבטון מחוספס וגולמי והדפיסה אותם על בדים תוך התאמה מוחלטת לפתחי החלונות של הבניין. האנשים לכודים/כלואים ברווח צר שנוצר בין קיר המבנה לקיר המקלט שבו הם שרויים. אפשרויות התזוזה והתנועה שלהם מוגבלות מאוד. למעשה, נראות הדמויות כלכודות בתוך עצמן.

בשורת החלונות העליונה החלונות עמוקים וחודרים פנימה, תוך יצירת תחושת עומק ואור פנימי של חללים וכוכים, המאפשרים מסתור והגנה. הדמויות, תלת-ממדיות, נראות בשלבי טיפוס שונים ומנסות להגיע מעלה, חלקן ישובות, נכנסות או שוכבות בכוכי החלונות. שורת החלונות העליונה, נוגדת את הצפיפות והצמצום שבפס החלונות התחתון. האשה היושבת בחלון הימני מברכת את הצופים בשפת הסימנים בשלום. בחלון השלישי נמצאת אשה בטורבן, רוכנת כלפי מטה, כאילו מציצה לרחוב לראות מה קורה, כשמימינה דמות (רואים רק את רגליה), שרק הרגע הצליחה להגיע למעלה, למסתור הנכסף. בחלון השלישי שוכבת דמות נשית בגבה אלינו, ובחלון הרביעי שוכבת על הגב דמות עירומה, מנסה להתרומם. בחלון האחרון ניתן להבחין בדמות נערה צעירה המנסה לצאת החוצה, קדימה.

במעלה הקיר, ליד החלון השלישי והרביעי, מטפסות שתי דמויות גבריות, המחזיקות צופרי אוויר ("זמבורות"). הצופרים, המייצגים קול, תנועה והמולה, מִתְקַשרים למשחקי כדורגל, רוכבי אופניים, פסטיבלים ותהלוכות, הופכים במיצב זה לאלמנט של קול ושתיקה כאחד. מצד אחד, לצופר צליל עז הנשמע למרחוק, כאילו בא לזעוק לעזרה ממרחקים. מצד שני, במיצב הוא חסר קול, קפוא בזמן ובחומר. תפקיד הצופר, לדברי צימבליסטה, הוא "לגרש את הפחד".

על גג הבניין, בקרבת הפינה הימנית, אנו רואים דמות נשית מלאכית. זוהי אסתר, בעלת גוף שופע, קרחת, מניפה רגל אחת קדימה ופורשת את זרועותיה לשמיים. יש לה זוג כנפיים כשל מלאך, רמז לכוחות על-אנושיים, והיא שופעת שמחה וחום, כאילו רוצה לנחם, לשמח ולחבק את כולנו. אסתר, לפי צימבליסטה, מייצגת כאן את השיגעון. היא שונה ובלתי-אפשרית במידותיה ובתנוחתה; "הטירוף מביא אותה לסיטואציה הזו". אסתר מייצגת, מצד אחד, את הקושי והמצוקה היומיומיים, ומצד שני, את ההומור, התקווה והאפשרות האחרת – הניסיון להמריא ולעוף מעל הגג, מעל הבניין, מעל קשיי המציאות. גדעון עפרת כותב על הניסיון הנואש של הדמויות לעוף, להתרומם, להגיע מעלה, ומציין: "אלא, שלתשוקת הנסיקה עונה צימבליסטה במסמור, בהברגה, בהבטחת אי-התנועה, ולפיכך, אי-המעוף. ...לכל אורך דרכה מזמינה אותנו, אפוא, צימבליסטה לטקסים שנכשלו, לנס שכשל, למאגיה שהופרה".4 כמו אסתר גם יתר הדמויות נמצאות במצבים מנוגדים. מחד, הן במצב של בריחה וחיפוש מפלט, מנסות לטפס מעלה, נמצאות בתנועה בכיוונים אלכסוניים, המייצגים חיים. מאידך, הן לכודות במקלט, קפואות בזמן כמו אנדרטה, המייצגת את המוות.

שם העבודה, מרחב מוגן, לקוח מהמציאות הישראלית היומיומית – מושג רווח בשפה האדריכלית, החברתית, הפוליטית, המדינית ואף הכלכלית בארץ. מרחב מוגן הוא סוג של מקלט, הנבנה בתוך מעטפת המבנה שאת יושביו הוא נועד לשרת. מטרתם של המרחבים המוגנים היא לספק מיגון בפני התקפות אוויר וטילים, שזמן האתרעה בפניהן קצר מכדי לאפשר גישה למקלט. בעקבות מלחמת המפרץ הוחלט על הקמתם של מרחבים מוגנים בכל בנייה חדשה בישראל 5. המקלט, הן כמבנה פיזי מוחשי, והן כדימוי סמלי מופשט, אינו מושג מכונן רק בתודעה הלאומית הקולקטיבית, אלא גם בעיצוב המרחב בישראל. במובן הפיזי נוכח המקלט בכל קנה מידה אפשרי של המרחב הבנוי: מקנה המידה הדירתי (הממ"ד או המקלט בבית הפרטי), דרך זה הבנייני והשכונתי (המקלט התת-קרקעי בבנייני מגורים ושכונות והמרחבים המוגנים במבני ציבור גדולים), וכלה בקנה המידה הארצי (בדמות מערכת "כיפת ברזל").6  "צמד המלים מרחב מוגן, מרחף כל הזמן באוויר, והמשפט, 'להכנס למרחב המוגן', הינו פנייה לכל אחד מאיתנו דרך הרדיו והטלוויזיה, המכתיבה לנו איך עלינו כתושבים לנהוג, להתכונן לעת צרה", אומרת צימבליסטה. צמד מלים זה מייצג אולי יותר מכל את החרדה והלחץ בקיום היומיומי בארץ. כך מפנה העבודה מבט אל המקלט ואל גילויי ההתגוננות האזרחית במרחב ומנכיחה את האיום הביטחוני ואת האלימות הצבאית בשגרת החיים בישראל.

הדמויות מסתתרות מתחת לגג, מתבצרות בחלל, וככל שהן "מוגנות" יותר, כך מתעצמת גם תחושת המאוימות הקיומית. הן צריכות לשמור על שווי-משקל ואיזון (מחשש שתיפולנה מטה), וכל תנועה לא נכונה עלולה להסתיים בנפילה; "הכל כל כך כחוט השערה" (אלמנטים שהודגשו בדמויות הקרקס). כל הדמויות בעיניים עצומות שלוות, צבועות באופן אחיד באפור. הצבע האפור מעניק פשטות, מבליט את אופיין הקלאסי של הדמויות 7 והופך אותן לקבוצה. את חשיבות היחד ניתן לראות בדבריה של צימבליסטה, "ההגנה זה הקבוצה". מצד שני, יוצר הצבע האפור ממד מופשט, ללא זמן ומקום. "אפור הוא צבע לא צועק, הוא לא מתמרד, הוא מקבל את הדין", מוסיפה האמנית. בפסל החוץ הראשון של עפרה צימבליסטה, "ההולכים" 1987, אשר מוצב בגן הפסלים שבתפן, היא השתמשה בחול אפור ליצירת הדמויות. הביטוי "חיים אפורים" מציין שעמום וחוסר תהילה, אולם, באופן מעט אירוני, "אפור", או "גוני האפור", משמשים גם ביטוי לרב-גוניות, כניגוד לדיכוטומיה החדה של שחור ולבן. בדיונים על מוסר אפור, או "שטח אפור", מסמלים תחומים שאינם ניתנים להכרעה ברורה. כך טומן בחובו הצבע האפור של צימבליסטה את כל האפשרויות.

בדומה לצימבליסטה, גם האמנית הפולנייה מגדלנה אבאקנוביץ', היוצקת פסלי אדם מיוטה, משתמשת בצבע האפור-חום לפסליה ויוצרת מיצבים מורכבים המתייחסים למצבו וקיומו של האדם המודרני. פסליה של אבאקנוביץ' הם לרוב גסים, חסרי ראש וחלולים כקליפה ריקה, בניגוד ליציקות האלומיניום הפיגורטיביות-ריאליסטיות של צימבליסטה. שתיהן דנות בדמות האדם כאבוד וזקוק להגנה, ועם זאת בעל אפשרות ויכולת לנכוח ולעמוד על רגליו. אצל שתיהן הדמויות, למרות שלוותן, בעלות צד נסתר של מוות וחרדה. העיסוק המתמשך בדמות האדם ביצירתה של צימבליסטה  נובע לדבריה מן הרצון לעסוק "בחולשות האנושיות לא ממעמד של ביקורת, אלא כהצגת מצב". "פסליה אינם מציגים את הגיבור המקומי או ההיסטורי..... דמותם המשוללת שייכות ברורה הופכת אותם לסמל של אדם, כל אדם. הפסלים עוסקים בחולשות האדם ופחדיו ואומרים לנו משהו על עצמנו, על התמודדותנו עם המציאות", 8 כותב מנדלסון. תמי כץ-פרימן מוסיפה, כי הפיסול של צימבליסטה הוא "אלגוריה מלנכולית על מצבו של האדם ומאמציו הסיזיפיים חסרי התכלית".

צימבליסטה מכניסה את האמנות לחלל מוגן, ודרכה בוחנת את ההשלכות החברתיות של נוכחות המיגון בחיי היומיום ואת הבניית תפישת האיום על ישראל. בכל היבט שהוא, תודעת המיגון והמיקלוט היא חלק מובנה בסיפור הישראלי, ומבלי משים, חלק ניכר מהפעילות האזרחית היומיומית בישראל נעשית בחסות מרחבים מוגנים כאלה ואחרים. בישראל מקלט פועל בשני מישורים: בעתות מלחמה הוא מקום מחסה והגנה, ובעתות שלום ורגיעה –  סטודיו לאמנות, פעילות פנאי וספורט, מרכז קהילתי, בית כנסת ועוד. מורכבות זו בחברה הישראלית מכילה בתוכה קוטביות בסיסית, שבה נפגשים במקום אחד הרס ויצירה, היכולים להתחלף זה בזה במהירות. המקלט מובנה בתוכנו ואנו מצויים בו. צימבליסטה מגיעה לעסוק במקלט מתוך פרספקטיבה ייחודית, המושפעת מהמציאות שבה היא חיה ועובדת (הסטודיו שלה נמצא באשדוד, תחת איום הרקטות מעזה). "החיים שלי פה, כשאני מסתכלת אחורה, הארץ הזו היא זו שהצמיחה את העבודות הללו".

הדמויות מצויות בו-זמנית בין המרחב הציבורי (חוץ המקלט) לבין זה הפרטי (פנים המקלט), בין מעלה ומטה במובן הפיזי והרוחני, בין מצב אנושי אוניברסאלי לבין זה המקומי-ישראלי, בין התקפה להגנה, בין ייאוש לתקווה, בין יומיום למצב חירום ובין חיים/שלום למלחמה/מוות. "דרך הדמות האנושית... יוצרת עפרה קונסטלציות מורכבות, שהקונקרטיות הפיגורטיבית שלהן וממשותן מתאחדות היטב עם עולם המטאפורה, התרבות והריטואל" (פנחס סגן כהן). "אף שלכל אחת מן הדמויות של צימבליסטה מקום ברור ומוגדר משלה, כולן יחדיו משתתפות בהצגת ענק אחת. הבניין משמש להן רקע והעלילה היא תפאורה ורכיב גם יחד"  (אדם פרקש)9.

צימבליסטה מציגה בפני הצופה מציאות שבה המיגון, המקלט והמרחב המוגן הופכים  למרכזיים 10, ומדגישה בפנינו את האבסורד שבקיום זה, קיום מלא חרדה ותחושות קצה, תוך נסיון לקיים שגרה (ראו הבחורה המסמנת בידיה את המילה שלום), ואפילו תקווה (בדמותה של אסתר). היא מסרבת לקבל את המלחמה כחלק אינטגרלי מקיומנו. "העולם של עפרה חושף בפנינו אמת חדשה, אמת גדולה ונועזת, אנושית מאוד, עצובה מאוד ונוגעת ללב. נותרו לנו מלאכים טובים בעלי כנפיים המרחפים מעל הגגות..." 11

הסיפור הוא פשוט ונאיבי אולי, אך פסליה של צימבליסטה נובעים ממקום ראשוני-ילדי. כפי שהגדירה זאת אגי משעול, "מי ישמור עלי?" – משאלת הילד והילדה לחסוּת שלעולם אינה עוזבת. 12

אגי מוסיפה וכותבתעל עבודה משותפת של שתיהן "מי ישמור על עפרה?"


הערות:
1 עפרה  צימבליסטה מתוך "דרוש מלאך בירושלים",  מגדל דוד, ירושלים, 2002
2 הציטוטים מתוך שיחה עם האמנית לרגל התערוכה, אפריל 2012  
3  הרחבה ראה: מאירה פרי להמן "עפרה צימבליסטה- פסלת ובמאית", סנט אנדרה, הונגריה, 2007 וגם: תמי כץ-פרימן,  "על כוריאוגרפיית האבסורד של עפרה צימבליסטה", גן כחול – פסלי עפרה צימבליסטה , המוזיאון הפתוח, גן התעשייה עומר, 2000.
4  גדעון עפרת, "המחזוריות הסטטית", עפרה צימבליסטה, הגלריה לפיסול ע"ש יוסף קונסטנט, רמת- גן, 1995.
5    he.wikipedia.org/wiki/מרחב_מוגן
6  מתוך טקסט התערוכה ארץ מקלט, גלריה אוניברסיטאית, תל אביב, דצמבר 2010
7  על  הקשר של פסליה של צימבליסטה לפיסול הקלאסי ראה: אמיתי  מנדלסון "פסליה של עפרה צימבליסטה במגדל דוד", מגדל דוד, ירושלים, 2002
8  שם
9   מיכאל סגן-כהן "עפרה צימבליסטה 1999", קונסטהאלה שוואבן, גרמניה, 1999; אדם פרקש, "עפרה בסנט אנדרה", הונגריה, 2007
10  "לא נמגן את עצמנו לדעת", אמר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בדצמבר 2007 בדיון בדו"ח מבקר המדינה על מיגון העורף בזמן מלחמת לבנון השנייה. אף שאולמרט קרא לבחון צורכי מיגון מציאותיים במקום לעורר פאניקה לאומית, ממשלתו אישרה תוכניות מיגון ללא תקדים ביישובי עוטף עזה, בעקבות לחץ ציבורי והחלטת בג"ץ בנושא.
11   משה גיל, ארכיטקט, "פיסול כתיאטרון", סנט אנדרה, הונגריה, 2007
12  אגי משעול, מתוך התערוכה "כתוב בבגד", גלריה המשרד, תל אביב,2011

 
 
© All rights reserved